המכשפה מרחוב כורש - המהדורה המודפסת

המכשפה מרחוב כורש

מאת רון פרסלר

כיצד קורה שאשה בחברה המודרנית קמה יום אחד ומחליטה שהיא בעלת כוחות על טבעיים? זהו סיפורה של טרי לוי, פקידת בנק מבת-ים, שסבלה מדיכאון, עברה קורסים ברייקי והמציאה את עצמה מחדש כידעונית שמדברת עם רוחות ומרפאת אנשים במגע יד. התגלות נוספת במסורת של מאות שנות מיסטיקה נשית

תגיות: דיכאון, מיסטיקה, כוחות על טבעיים



	טרי לוי. הרגשתי שהראש שלי מסתובב 360 מעלות, לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לדבר

	צילום: ניר כפרי

טרי לוי התחתנה מוקדם, כפי שחזתה סבתה כמה שנים קודם לכן כשבאה לביקור מטורקיה וקראה לטרי בקפה. טרי היתה אז רק בת 14 וקצת חששה מהסבתא, שנראתה לה אשה מפחידה, בזמן שזאת בחנה מקרוב את שאריות הקפה בכוס הקטנה ואמרה, "בקרוב תפגשי את בעלך לעתיד, ובשמו מופיעה האות H".

שנתיים אחר כך פגשה טרי את חיים בקאנטרי בבת-ים. הוא היה מבוגר ממנה בתשע שנים, ולמרות שלא היה נאה באופן מיוחד, מיד כשראתה אותו ידעה שנועדו להיות ביחד. אלא שלטרי לא היתה שום כוונה להשאיר עניין חשוב כל כך ליד הגורל. נדרשו לה כמה חודשים שבהם נצלתה בשמש בביקיני קטנטן כדי למשוך את תשומת לבו, אך בסופם היו לזוג, וכשהיתה בת 18 התחתנו.

לצבא טרי כבר לא הלכה וגם לא לאוניברסיטה. היא העדיפה להתמקד בחיי הבית, משום שהנישואים היו בעיניה לא רק משאת נפש אלא גם ייעוד. שנה לאחר החתונה היא הפכה לאם והגשימה את חלומה לגור בדירה בורגנית, לשבת בגינה עם תינוק, לנקות ולבשל, ואת כל אלה עשתה בהתלהבות ובמידה רבה של הצלחה. ופרט לבעיות צפויות פה ושם בחיי הנישואים, היא היתה גאה מאוד בבחירתה ובמשפחה שבנתה.

עשר שנים חלפו. הם עברו לדירה חדשה במערב ראשון, לבת הבכורה הצטרפה בת נוספת, וטרי המשיכה לנקות ולבשל. וזמן קצר לאחר שנולד בנה הצעיר היא שקעה במרה שחורה. בגיל שלושים, כשכבר היתה אם לשלושה ילדים, החל לקנן בלבה החשש שמא ביזבזה את חייה.

במיטה בגיל שלושים

עבודות מזדמנות נועדו לשמש לה גלגל הצלה, אך הן רק העצימו את המשבר. במשרד עורכי הדין אמרו לה שהיא עצלנית, בחברה להנהלת חשבונות אמרו שהיא זורעת בלגן, ובמפעל האלקטרוניקה - שם לא אמרו כלום, אבל היא הבחינה היטב במבטים המזלזלים. כך עזבה אותה שארית כבודה העצמי. היא כעסה על עצמה על שאינה מצליחה לעמוד במטלות הפשוטות שרבים מבצעים ללא קושי וללא טרוניה. לא שהיא הופתעה מאפרוריותם של החיים. היא ידעה שהחיים אינם סרט הוליוודי. אלא שמעולם לא שיערה שהאפרוריות יכולה להיות, איך לומר, מוחצת כל כך, ושחייה ייראו לה כל כך חסרי כיוון ומטרה.

אחרי הניסיונות הכושלים הללו היא לא הרבתה לצאת מהמיטה. בני משפחה וחברים שעוד ניסו לעזור נראו לה כמו רוחות רפאים. מיחושים שונים פקדו אותה, והיא היתה בטוחה שהיא עומדת למות מאיזו מחלת עצבים נוראה שהרופאים לא הצליחו למצוא. לא היה לה אכפת למות. את החיים הללו היא מיצתה, ולא היה להם עוד מה להציע לה. הילדים יסתדרו בלעדיה. אבא שלהם ידאג להם. הדבר היחידי שעוד נותר לה לצפות לו היה הלילה, כי הלילה הביא עמו את השינה, והשינה הביאה את החלומות, והחלומות נשאו איתם את המתים. סבים וסבות ביקרו אותה, וגם אבות ואמהות קדומים עוד יותר שאותם אפילו לא הכירה.

במשך השנים למדה טרי לבטוח בחלומות. היא ניסתה להיזכר מתי היתה הפעם הראשונה שבה חשדה שחלומותיה הם יותר מאשר קיאו של התת-מודע. היא היתה אז רק בת שלוש, וחולה מאוד. כמו עכשיו, היא שכבה במיטה שלה, בבית באיסטנבול, כמעט משותקת. עד שלילה אחד נגלה אליה משהו בחלום - משהו לבן. מין אור חזק אך לא מסנוור, שחימם אותה ועטף אותה והרגיע אותה, ומאותו הרגע ידעה שהכל יהיה בסדר. כעבור יומיים קראה אמא שלה לרופא חדש שנתן לה זריקה או שתיים והיא הבריאה.

היא חיטטה במוחה, שולפת פיסות זיכרון, מתמקדת בחלקן ומשליכה אחרות, מנסה להרכיב מהן דבר-מה בעל משמעות. ככל שחשבה על כך, נזכרה שאחרי אותו מקרה היא התחילה להסתכל. חברות לא היו לה. היא התעקשה לא ללכת לגן. וכך גדלה בבית באיסטנבול, ילדה קטנה בחברת מבוגרים. ההתבוננות היתה הנאתה היחידה. אורחים רבים היו באים לבית, בני משפחה וחברים, ובכל פעם שהיה בא מישהו, היא היתה עומדת בצד ומסתכלת, מתבוננת בצבעים, עד שנשמעה הגערה הקבועה, "אל תסתכלי עלי ככה".

מה הם רצו ממנה? איך עוד אפשר להסתכל? היא חשבה אז שכולם רואים את הצבעים שגילו לה מה מרגישים האנשים שסביבה, או ליתר דיוק, עד כמה הם עצובים. הנה, האשה הזאת למשל, עצובה כי היא איבדה מישהו יקר לה. והאיש הזה עצוב כי אין לו כסף. היכן שלא הסתכלה היא ראתה כאב, והיא חשה אותו על בשרה.

המשפחה עלתה לארץ והתיישבה בבת-ים. בשביל טרי, בית הספר היסודי היה סיוט מתמשך. היא היתה ברווזון מכוער ומנותק עם שפה פרטית שבה דיברה רק עם עצמה. אבל היא נזכרת שהיא ידעה דברים. היא ידעה שיושיבו לידה את הילד הכי דוחה בכיתה, היא ידעה מתי מדברים עליה מאחורי הגב, והיא ידעה שתהיה מסיבה ולא יזמינו אותה.

העניינים נמשכו פחות או יותר כך עד כיתה ו' וההופעה של המקהלה במסיבת הסיום של בית הספר. טרי ידעה שהיא תהיה זו שתשיר את קטע הסולו, למרות


	ז'אן-מרטן שרקו מדגים היסטריה בהיפנוזה. פרויד ישב בקהל

	צילום: אימג'בנק / gettyimages

שכבר נבחרה סולנית אחרת, וכך היה. ההופעה סחפה אותה כל כך, בלעה אותה ממש, וטרי גילתה שהיא נהנית מתשומת הלב. סוף-סוף כולם ראו אותה.

שנות התיכון כבר היו הרבה יותר טובות. היא היתה בעניינים, אחת מהחבר'ה. היא לא ניסתה לראות מה שאחרים לא יכולים, כי מוחה היה טרוד בעיקר בענייני בנים, וגם הם גילו בה עניין. נותרה בה רק אותה רגישות שאיפשרה לה לזהות את נקודות החולשה והכאב של האנשים סביבה.

והיו גם החלומות. בלילה בחלום, או לפעמים ברגעי הערות האחרונים לפני השינה, היא היתה מדברת איתם. היא לא ידעה מי הם בדיוק, אבל הם אלה שסיפרו לה ששביתת המורים בתחילת כיתה ט' לא תיארך ימים ספורים אלא תימשך עד חנוכה, או שהמורה הזקן למתמטיקה עומד למות. הייתכן שהיה בחלומות הילדות שלה ממש? היא לא האמינה בהם אז, כלומר לא ממש. לפעמים היא היתה בטוחה שמישהו שאוהב אותה גילה לה סוד, רק לה, אך ככל שחלף הזמן היא היתה מתחילה להטיל בכך ספק ופוטרת את העניין כמקריות ותו לא. אבל... איך זה שהיא תמיד ידעה דברים?

ואז הופיע חיים והרצון המוזר שלה, התלמידה השקדנית והמצטיינת, לוותר על לימודים גבוהים ועל שירות צבאי לטובת אמהות מקצועית. היא היתה לראשונה בכיתה שנישאה, מה שזיכה אותה אז בהרבה תשומת לב, אבל עכשיו היא כאן, במיטה, אשה בת שלושים עם שלושה ילדים ובעל, בלי תואר אקדמי, בלי מקצוע, עם רצון בוער להמשיך מהנקודה שהפסיקה בגיל 19, ובלי סיכוי ממשי לכך. הדיכאון ירד עליה.

החיים כפי שהכירה אותם הסתיימו, היא ידעה, וכדי להמשיך לחיות היא חייבת למצוא חיים חדשים, אבל לא ידעה כיצד. רק המתים שפקדו אותה בחלום אמרו לה, "חכי בסבלנות, השינוי עוד יבוא". וטרי חיכתה.

חלומות על אש

אש מסביב. הכל בוער. העשן חונק אותה. עיניה דומעות. "חיים, תתעורר. אני מריחה אש". חיים התעורר, יצא מהמיטה וריחרח בבית. "כנראה חלמת", אמר, "תחזרי לישון". אבל החלום חזר למחרת, וגם בלילה שלאחריו, וחיים, שכבר הכיר כמה מהשיגעונות של אשתו, לא ידע מה לחשוב. בכל זאת, מדי פעם היו לה חלומות שסיפרה לו והם אכן התגשמו. איך זה שהיא יודעת מי יחלה, מי ימות, מי תפיל? ולא רק הוא התרשם מכושרה הנבואי. לא אחת, חברים ובני משפחה זכו לשמוע ממנה חלומות ותחושות שהתגשמו, מה שזיכה אותה בכינוי שלא כל כך אהבה - מכשפה. אבל חלומות האש חזרו ונשנו ושום דבר לא נשרף, וחיים החליט להניח לעניין ופטר אותו כשיגעון חולף.

הלילות חלפו, ולחלומות השריפה הצטרפה תופעה נוספת. בכל ערב החלה טרי להרגיש עקצוץ בכפות הידיים. העקצוץ התחזק והלך והפך לכאב פועם, והתחזק עוד והפך לשריפה של ממש. כפות ידיה כאילו דיממו מבפנים, כאילו להט פנימי שרף בהן חורים, והיא היתה מתעוררת, הולכת למטבח ומניחה את כפות הידיים בקערת מים קרים או תוחבת אותן למקפיא. היא נבדקה, אך הרופאים לא מצאו דבר.

חלפו שנתיים והדיכאון דעך והלך, וכמותו נעלמו גם חלומות האש והכאב בכפות הידיים. טרי מצאה עבודה כפקידת בנק, ומעט מכבודה העצמי החל אט-אט לשוב אליה. אבל השינוי שנדרש בחייה לא הושלם. כדי להתחיל בחיים חדשים היא הרגישה שהיא מוכרחה להיפרד מבעלה. ואחרי שהרעיון הבשיל במוחה עוד כמה שנים, הם התגרשו.

כיצד נחשפה טרי לראשונה לדת העידן החדש? זה היה כנראה כשחברה טובה שיכנעה אותה להצטרף אליה לקורס רייקי 1, שהתקיים במשך סוף שבוע בכפר הירוק. היו שם עוד עשר או תריסר נשים ושני גברים, רובם בגילה - אמצע שנות השלושים לחייהם. המדריכות לימדו אותם כמה תנוחות, איך מניחים את הידיים, איך עושים מדיטציה, אבל חשוב מכל, הן ביצעו בכל אחד מהתלמידים מה שמתקרא ברייקי כוונון, כלומר פתיחת הסתימה בצינור האנרגיה הזורמת דרכנו.

אף על פי שהקורס הראשון ברייקי הוא בדרך כלל עניין של מה בכך, הוא החל לתת בטרי את אותותיו. הרגלי השינה שלה השתנו. מאכלים שפעם אהבה פתאום דחו אותה - באבוקדו, שאהבה במיוחד, כבר לא יכלה לגעת, ובשר אדום, שנהגה בעבר לאכול כל יום, איבד את משיכתו. ולראשונה היא התחילה לראות סביבה לא רק צבעים של כאב אלא גם של אושר - נשים שעומדות להתחתן, נשים שעומדות להרות - בהתחלה מעט ובצורה מטושטשת, ואחר כך יותר ויותר בבירור.

וסוף סוף, בזכות הרייקי, מצאה טרי הסבר מניח את הדעת לצריבה שסבלה ממנה בכפות הידיים.

היסטריה אופנתית

מאז שלוצ'יה ברוקאדלי היתה בת חמש, מריה הבתולה היתה נגלית אליה בחזיונות ומשוחחת איתה. בהשראתה רצתה לוצ'יה להיות נזירה כשתגדל, אך שמרה את הדבר בסוד. לוצ'יה גדלה במשפחה מכובדת למדי בעיר נארני שבאיטליה, וכשהגיעה לגיל הנישואים, שהיה צעיר למדי שכן היא חיה במאה ה-15, ניסה דודה (שכן היתה יתומה מאב) להשיאה. היא הצליחה להדוף את הצעות הנישואים עד שהדוד הציג לה רוזן אחד ממילאנו, שלרוע המזל מצא חן בעיניה. לוצ'יה נקרעה כל כך בין משיכתה לרוזן לבין רצונה להיות לנזירה, עד שנפלה למשכב. במיטת חוליה, הופיעה לפניה מריה שיעצה לה להינשא בתנאי שהרוזן יסכים לכך שתקבל על עצמה נדר בתולין. וכך היה.

משק ביתו של הרוזן הפך להיות, תחת ידיה, מרכז תמיכה בחולים, בעניים ובשאר מסכנים. לוצ'יה האכילה אותם, הלבישה אותם ולימדה אותם נצרות בלהט כזה, כאילו ניסתה להעלים את כל סבלות האנושות. היא עצמה לבשה מתחת לבגדיה אפודת שיער כעינוי עצמי. במשך זמן מה לא הפריע הדבר לבעלה, אך כשהחמירו הסיגופים שנטלה על עצמה הסכימו שניהם שהיא אינה בנויה לחיי הנישואים, ולוצ'יה חזרה לבית אמה והפכה לנזירה.

כפות ידיה של לוצ'יה החלו לכאוב כשהיתה בת עשרים. בערך באותו הזמן היא גם החלה להיכנס לאקסטזה בזמן התפילה, ושמה של הנזירה המסתורית יצא למרחוק. אנשים החלו לנהור אליה כדי להיוועץ בה. אמרו עליה שהיא משוחחת עם הקדושים, ושבכפות ידיה אפשר לראות את הסטיגמטה, פצעי הצליבה. תשומת הלב שמיקדה אליה הטרידה את הממסד הדתי באזור, והבישוף דרש שהאינקוויזיציה תחקור את טיב התגלויותיה - אם אלוהי מקורן או שמא שטני. החקירה הגיעה עד לאפיפיור עצמו, ששוחח עם לוצ'יה ופסק כי התגלויותיה אמיתיות ושמקורן אלוהי. "התפללי למעני", הוא ביקש ממנה.

לוצ'יה ואחרות כמותה, שנקראו אחר כך "המיסטיקאיות של ימי הביניים", יצרו סוג חדש של עבודת-אל, כזאת שמבוססת על רגש, אהבה, ריפוי וחמלה, במקום על ציות וחובה. ולא רק דרך חדשה אל האל מצאו, אלא גם הכרה ותהילה. קצתן היו לדמויות פוליטיות משפיעות, ואחת מהן, ז'אן שמה, אף הפכה בזכות חזיונותיה למנהיגה צבאית שהובילה את חילות צרפת לניצחונות רבים, עד שנתפסה, הוקעה כמכשפה והועלתה על המוקד.

כמה מאות שנים אחר כך חיה באוסטריה צעירה אינטליגנטית ומשכילה, ברתה פפנהיים שמה. כשהיתה בת 21 החלה ללקות מדי פעם בשיתוק זמני באחת מידיה. אביה, שאליו היתה קשורה מאוד, היה אז חולה במחלה סופנית, והיא סעדה אותו במסירות עד שחלתה בעצמה. חוסר יכולתה לעזור לו ייסר אותה. מלבד השיתוק, היא סבלה ממגוון תופעות מוזרות. היא הזתה חזיונות שווא; הגרמנית, שפת אמה, אבדה לה פתאום, והיא גילתה שהיא מסוגלת לדבר רק אנגלית או צרפתית או איטלקית, ובמשך כמה ימים לא היתה מסוגלת לשתות מים על אף שהיתה צמאה מאוד, משום שמים פתאום הגעילו אותה.

המחשבה שהיא מיסטיקאית נוצרייה קדושה לא עלתה בראשה של ברתה, אם בגלל שהעידן, סוף המאה ה-19, היה עידן מדעי וחילוני, ואם משום שהיתה יהודייה, ולכן פנתה לרופא. באותם הימים החליף המדע זה כבר את האינקוויזיציה, והרופאים לא קיבלו אפילו לרגע אפשרות של חזיונות הנשלחים אל נשים, יהא מקורם אלוהי או שטני.

רופאה של ברתה היה נוירולוג יהודי, יוזף ברוייר, שאיבחן כי היא סובלת ממחלה אופנתית - היסטריה. ההיסטריה נחשבה מחלה שפגעה בנשים וגרמה לתופעות כתחושת חנק, עוויתות, התעלפויות, כאבים והפרעות בדיבור, ובאותה התקופה הפכה גם לשם כולל לצורת התנהגות שכללה גם התפרצויות רגש, בכי בלתי נשלט, דמיון מופרז, הזיות ואופי חלש ונתון להשפעה.

האבחון בהיסטריה היה אמנם נפוץ, אך הטיפול שהציע ברוייר היה יוצא דופן. מדי ערב הוא היה סר לביתה והיא היתה מספרת לו מיוזמתה על חוויות יומה - על התסמינים שלה, על ההזיות שהזתה ועל תחושותיה. פפנהיים וברוייר גילו שהשיחה עצמה יש בה כדי להקל על הסימפטומים, והיא כינתה את שיטת הטיפול שהמציאו שניהם "הריפוי בדיבור שלי".

ברוייר החליט להיוועץ בחבר, נוירולוג יהודי נוסף, שבאותם הימים החל להתעניין מאוד במחלה, שכן זמן קצר קודם לכן הוא נרעש מהדגמות דרמטיות של היסטריה שערך הנוירולוג הצרפתי הדגול ז'אן-מרטין שרקו. בעקבות ההדגמות החל החבר, זיגמונד פרויד שמו, לחשוד שהמקור להיסטריה אינו פיזיולוגי אלא נפשי. כשברוייר הציג לו את המקרה של פפנהיים הוא כה התרשם שביקש לשתף איתו פעולה, ויחד עם ברוייר הוציא את ספרו הראשון בפסיכולוגיה, "מחקרים בהיסטריה", שבו כינו את ברתה פפנהיים בשם הבדוי "אנה או.". פרויד טען כי ההפרעות של ברתה נגרמו כתוצאה מקונפליקטים מיניים בלתי פתורים מהילדות (היה לו ברור שהיא נמשכה לאביה) ואלה גרמו להצטברות מתח נפשי שמצא לעצמו פורקן בסימפטומים פיזיולוגיים.

אבל טרי לוי, שחיה במאה ה-21 ולמדה רייקי, לא הסיקה שהכאבים שסבלה מהם היו פצעי הצליבה או סימפטום היסטרי, אלא אנרגיית הריפוי הרוחנית שהיתה כלואה בתוכה וביקשה לפרוץ החוצה. וכעת שוב הרגישה את כפות הידיים, אלא שהפעם הן כבר לא כאבו, אלא עיקצצו במעין ציפייה דרוכה.

בכל פעם שטרי ראתה כאב החלו הידיים לאותת לה, מבקשות לגעת בכל מי שסובל. כשבנה פצע את הברך, היא לקחה אותו לאמבטיה לשטוף את הפצע. אלא שאז החליטה לנסות משהו: היא הניחה את היד על הברך הפצועה, עצמה את העיניים והתרכזה. היא שמעה את הבן קורא, "זה שורף! זה שורף!" אבל חמש דקות אחר כך לא נותר מהחתך אלא קו דק שבקושי ניתן להבחין בו, כאילו נתפר כבר והתאחה. איזה פלא, אמרה לעצמה. היא יכולה לרפא!

היא חשדה שיכולת הריפוי שלה לא באה מן הרייקי, שהרי לא ייתכן שאדם יקנה לו כוחות מרפא בסוף שבוע אחד בכפר הירוק. בכל זאת המשיכה ולמדה גם רייקי 2, וכשהגיעה לרייקי 3 - התרחש שלב נוסף בטרנספורמציה שלה.

כמו בסרט "מגרש השדים"

כיצד קורה שאנשים כה רבים שחיים בחברה המודרנית קמים יום אחד ומחליטים שהם בעלי כוחות על טבעיים? טרי אומרת שהרגע בו החלה להאמין בלב שלם שיש בידיה כוחות שאין לאחרים היה כשלמדה רייקי 3. הקורס התקיים בצורן. טרי ישבה בכיסא, שקועה במדיטציה וממתינה למדריכה שעברה בין התלמידות וביצעה בהן את הכוונון של השלב השלישי.

"באותו רגע שעברתי את הכוונון התחילו אצלי עפעופים מאוד-מאוד חזקים בעיניים. כמו בסרט 'מגרש השדים'. הרגשתי שהראש שלי מסתובב 360 מעלות, וזה לא הפסיק. חצי שעה לפחות לא ידעתי מה קורה איתי, ולא יכולתי לעצור, לא יכולתי לדבר. כי פתאום, כאילו, נפתח איזה חלון, ואני עוד לא ידעתי מאיפה מגיעים הקולות, מאיפה מגיע הידע, מי נמצא איתי, מה זה ההמולה הזאת. זה כאילו לחיות בתססססס כזה, רעש כזה, ומדי פעם יש משפט, יש מלה. מאותו הרגע הרגשתי שאני לא לבד. כאילו מישהו מחזיק לך את היד. כי הרבה פעמים אנשים מרגישים לבד בעולם. ומי כמוני, שהיה בדיכאונות בעבר, יודע מה זה להיות לבד.

"ובאותו רגע ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות. הרגשתי את זה פיזית. היה לי נורא חם, וכאילו עוצמה של אנרגיה נכנסה עמוק לגוף, איזשהו גל".

החלומות, הצבעים, המתים שדיברו איתה בילדותה לפני שנרדמה וסיפרו לה על העתיד להתרחש, כולם היו חלק מאותו עולם שלראשונה ראתה בבהירות. עולם שהיא זכתה להציץ בפיסות קטנות ממנו כל חייה. היא עברה מתלמידה לתלמידה, סקרה כל אחת לרגע במבטה ואמרה לה מה שעבר לה בראש, ללא סינון וללא שליטה. "יש לך בעיות נשימה קשות", אמרה לאחת; "את סובלת מכאבי ראש", אמרה לאחרת. "תגידי גם לי משהו", ביקשה ממנה עוד תלמידה. "מה את רוצה שאני אגיד לך... אוקיי, את בהריון". היא שוב היתה במוקד העניינים.

כעבור ימים אחדים התקשרה אליה חברה ואמרה ששמעה שהיא לומדת רייקי, ואולי תרצה לטפל בחבר שלה. מה טיפול? איזה טיפול? היא היתה עדיין רק בתחילת הקורס. אבל החברה התעקשה, "יש לי תחושה שתהיי טובה בזה".

החבר בא בערב. הוא סבל מכאבי גב. טרי השכיבה אותו על השולחן בסלון והעבירה עליו את ידיה. בעיני רוחה הופיעה תמונה שלו כשהוא מוצף מכל צדדיו בבוץ עמוק וטובעני שעשבים שוטים צומחים בו. היא התרכזה עוד, והנה ראתה את עצמה עומדת לצדו, מנכשת את העשבים ומסלקת את הבוץ. אחרי שעתיים הרגישה שסיימה. "אני לא יודע מה להגיד לך, זה מדהים", אמר המטופל, ולפני שהלך השאיר לה 300 שקל.

התקשרה מישהי ששמעה במקרה, ואחר כך אחותה, ופתאום כל יום כשחזרה מהעבודה בבנק חיכה לה מטופל, עד שחשבה שכדאי שתקנה יומן ומיטת טיפולים, שאותה העמידה בסלון, מוסתרת במחיצה מתקפלת. היא הניחה את הידיים על המטופלים כמו שלמדה, אבל ברגע שרק נגעה בהם התחילה לעפעף ובמוחה צצו תמונות. לפעמים אלו היו תמונות סמליות, כמו לב כלוא בכלוב או איש שתלוי כמו בובה על חוט, ולפעמים תמונות מציאותיות כמו פריים יחיד שנלקח מסרט. עם הזמן התמונות הפכו לקולות שזרמו לתוכה, הדריכו אותה ושמו מלים בפיה. טרי התחילה להאמין שהמסרים מגיעים מבחוץ, מנשמות של אנשים שמתו ומישויות בלתי-נראות.

באו אליה אנשים כדי שתרפא את מכאוביהם. באו אליה אנשים שביקשו להפיג את ספקותיהם לפני החתונה. באו אליה זוגות שהתקשו ללדת, והורים עם ילד חולה. הכאב באמת היה בכל מקום, אבל עכשיו היא היתה המרפאה.

הדירה של טרי ברחוב כורש בראשון לציון היתה דירה ממוצעת, משופצת ועם ריהוט חדש, כמו שניתן לצפות אצל בני המעמד הבינוני. לא היו בה ספרי כישוף ותורת הנסתר, וגם לא ספרים אחרים, אם לדייק. הקירות לא היו מכוסים ביצירות אמנות מסתוריות, וגם לא בכאלו שאינן מסתוריות. המטופלים נכנסו לדירה ישראלית טיפוסית, ופגשו במטפלת-מכשפה שנראית כמו השכנה ממול ומדברת בסגנון צעיר, ילדותי כמעט, מעין שילוב בין הסלנג שרכשה מילדיה והעגה של ילדותה בשנות השבעים.

האשה שמולם עישנה "ווג" מנתול בזמן שדיברה איתם, כשהיא מקשיתה את גבה לפנים, בתנועה ילדותית, כדי לאפר את הסיגריה. הסימן היחיד לכך שהתרחש דבר-מה חריג היה שמדי פעם היא נשענה לאחור או הרכינה את הראש, ועיפעפה בעיניים. באותם רגעים היא נראתה כמקשיבה לדובר בלתי נראה.

אבל המטופלים חזרו ואף המליצו לחברים. זרם המטופלים התגבר, וטרי החליטה שהגיעה השעה לעשות את הצעד האחרון בשינוי חייה. לעזוב את העבודה בבנק. אמא שלה חשבה שהיא ירדה מהפסים. הילדים שלה התביישו בה. אבל טרי היתה נחושה בדעתה להפוך למטפלת, והיא ניגשה לפתוח תיק במס הכנסה ובמע"מ, ופתחה עסק.

בוהן רגלה של מרגרט

אי אפשר להתחקות אחר מקורותיה המדויקים של התיאוריה, או ליתר דיוק הדת, שקנתה לה אחיזה בלבותיהם של מיליונים בעולם המערבי ומתקראת "העידן החדש", או בשפת המקור "הניו אייג'", וכוללת אמונה בגלגול נשמות, תקשור, ישויות אנרגיה וסדנאות לשיפור עצמי. אבל מה שהיה כנראה הניצוץ הראשון שלה, נקודת ההתחלה, היה בוהן רגלה של ילדה בת 12 ששמה מרגרט פוקס.

ב-31 במארס 1848 דיווחו מרגרט ואחותה בת העשר, קייט, כי יצרו קשר בנקישות עם רוחו של סוכן-נוסע שנרצח בבית שבו גרו במדינת ניו יורק. האחיות הפכו חיש מהר לסנסציה. העלאת רוחות המתים באוב היתה אמנם פרקטיקה מקובלת בתרבויות שונות זה עידן ועידנים, אבל במארס 1848 נחשף העולם המערבי המודרני לראשונה לאפשרות שרוחות המתים עשויות לא רק להישאר בסביבה, אלא אף לשוחח עם החיים. האחיות פוקס היו למדיומים הראשונות, ומעריציהן - למאמיניה הראשונים של תנועה דתית חדשה שקמה סביב תופעת הרוחות, ונקראה ספיריטואליזם.

נשים היו הכוח העיקרי בתנועה, שהפקידה בידיהן את התפקיד המרכזי של המדיום. המונים גדשו את אולמות התיאטרון כדי לראות את המדיומים עומדות על הבמה בטראנס ומשוחחות עם המתים כשהן רועדות וצועקות. לא הפריעה להם העובדה שבעקבות סכסוך משפחתי חשפה מרגרט פוקס את העובדה שהפיקה בעצמה את נקישותיה של רוח המת, כשפקקה את המפרק בבוהן רגלה, והאחיות הידרדרו לשתייה ומתו בחוסר כל.

בינתיים באירופה, הנוירולוג הצרפתי הידוע שרקו החל אף הוא לגלות עניין בספיריטואליזם. שרקו היה נחוש להוכיח שלא רק שתופעת המדיומים המודרנית ניתנת להסבר מדעי פשוט, אלא שאף החוויות הרוחניות ופצעי הסטיגמטה של המיסטיקאיות הנוצריות בימי הביניים היו ביטויים של אותה התופעה. את תשומת לבו משכה בעיקר השיטה שבה השתמשו הספיריטואליסטים כדי לסייע למדיום להיכנס לטראנס. שרקו בחן את הטכניקה, שבינתיים זכתה בשם היפנוזה, הגיע למסקנה שיש לה בסיס מדעי, והקנה לה מעמד רפואי מכובד. הוא האמין שיש קשר הדוק בין ההיפנוזה לבין המחלה שריתקה אותו, הלוא היא ההיסטריה. הוא הניח שהאדם ההיסטרי יכול להיכנס בכוחות עצמו למצב של טראנס היפנוטי, וגם לצאת ממנו. הוא האמין שהמדיומים של תקופתו והמיסטיקאיות של ימי הביניים היו פשוט היסטריות.

מול מופעי הרוחות של הספיריטואליסטים העמיד שרקו מופעים תיאטרליים של מדע. באולם הרצאות גדול, שאותו מילאו לא רק אנשי מקצוע אלא גם הדיוטות סקרנים, שרקו העמיד על הבמה אשה, הכניס אותה לטראנס באמצעות היפנוזה וגרם לה להתקפי היסטריה. בקהל ישב גם זיגמונד פרויד הצעיר, שהתבונן בסקרנות כיצד שרקו שולט בתסמיני ההיסטריה, ושם, מול הנשים הרועדות והצועקות, נזרע במוחו זרע הפסיכולוגיה המודרנית.

קרנה של ההיסטריה ירדה מאז ימיו של פרויד, ולמעשה מאז שנות השישים המלה יצאה משימוש מטעמי תקינות פוליטית, שהרי אף אחד לא רוצה לשמוע שסבלו הוא תוצר של היסטריה, וקשה עוד יותר להסביר מדוע אלו בדרך כלל נשים שסובלות ממנה. השריד העיקרי שנותר ממנה היום הוא מה שמכונה "אישיות היסטריונית" - אנשים הנוטים להפרזה דרמטית, כאלה שמסתחררים במערבולות רגש.

בעלי האישיות ההיסטריונית נוטים להיות מושפעים בקלות מרעיונות שקלטו ומאנשים שפגשו או אף מסיפורים ששמעו, והם נסחפים אחריהם בעוצמה רבה. הם נוטים להאמין שהם מחזיקים ביכולת או בתכונות שאין להם, והם בדרך כלל מביעים את רגשותיהם במעין מופע תיאטרון דרמטי, שבשבילם הוא אותנטי לחלוטין אך עשוי בעצם להיות חיקוי למופע דומה שראו אצל אחר, שכן ההיסטריה מידבקת. ויש שיאמרו שאין בכך משום הפרעה כלשהי. הרי רובנו נוטים להיסחף לעתים למופע דרמטי, שאפשר לכנות היסטרי, בעת שאנחנו מתאהבים או פורצים בצחוק קולני. ובאותו הרגע נשכחים מאיתנו ציוויי ההיגיון ורוב כללי ההתנהגות הנאותה.

אך בעוד שההיסטריה שקעה והלכה, עלה הניו אייג' ופרח. כך נולדה דת חדשה השונה מאוד מדתות המערב המונותיאיסטיות. זו דת שהאל היהודי-נוצרי-מוסלמי, אם הוא קיים בה, נוקט עמדה לא שיפוטית והופך לצופה אוהד. זו דת אינדיווידואליסטית מאוד וסובלנית מאוד, פתוחה ומאמצת בשמחה רעיונות מכל מקור, עד כדי כך שכיום אפשר למצוא בישראל אשה שמתקשרת עם חוצנים ועם האר"י הקדוש. ואין לה, לדת הניו האייג', דרישות מוסריות מלבד זו - "שפר את עצמך".

במובנים רבים זו דת פרימיטיווית, שכן היא לא מתעסקת בשאלות קיומיות כמו משמעות החיים, מקור הרוע, הסבל האנושי, אלא בשאלות יומיומיות הרבה יותר, כמו "מדוע אני סובל מכאבי גב?" או "למה קשה לי להתמיד במערכת יחסים?" ומי שירצה יוכל למצוא בה דמיון לדתות העולם העתיק. אלא שזו המודרנית עטופה במעין תיאולוגיה פסאודו-מדעית כדי להסוות את הדתיות שבה - וכך לאפשר גם לחילונים ואתאיסטים להאמין. ומי שיתעניין ויקרא את אחד מכתביה הרבים, הנכתבים ללא הרף, ימצא הסברים לישויות הרוחניות, לתקשור ולריפוי בז'רגון העושה שימוש נרחב במלים "קוונטים", "ממדים" ו"אנרגיה".

דת הניו אייג' השאירה אמנם את רוב התיאולוגיה הפסאודו-מדעית ואת החזיונות האפוקליפטיים המזדמנים בידי הגברים, אך את המגע הישיר עם המאמינים, את הכהונה, היא העניקה לנשים.

שלושה מדריכים צמודים

טרי עמדה נבוכה מול חמישים הנשים שישבו מולה בכיתת התקשור שהתכנסה במועדון בזל בתל אביב. היא הגיעה לכאן, לאחד מבתי הספר לרוחניות, לפני כשנתיים. היא כבר היתה מטפלת מבוקשת ומדריכת רייקי, אבל רצתה להרחיב את ידיעותיה ובאה ללמוד שחזור גלגולים ותקשור. המדריך סידר את התלמידות בזוגות. כל אחת ישבה מול בת זוג, וכל אחת בתורה עשתה מדיטציה בניסיון לשחזר בדמיונה רגעים הרי גורל מחייה הקודמים, במטרה להבין את הבעיות שמטרידות אותה בסיבוב הנוכחי.

טרי ישבה מול בת זוגה, עצמה את עיניה, ושילחה את תודעתה אל העבר הרחוק. היא מעולם לא סיפרה לשום אדם מה ראתה, אבל למי שהתעניין רמזה שבלא מעט גלגולים היא סיימה את חייה כמכשפה על המוקד. בדרך כלל היה הדבר בגיל צעיר, לפני שעלה בידה להקים משפחה.

הקורסים סיפקו לטרי את הרקע התיאורטי של העולם הקסום אליו נכנסה. היא למדה שהקולות שהיא שומעת שייכים לישויות הנקראות מדריכים. היא למדה שלכל אחד מאיתנו יש כמה מדריכים צמודים, שנקראים פשוט "ההדרכה", המלווים אותנו כל חיינו. לה עצמה יש שלושה, אבל רק אחד מהם גילה לה את שמו.

זמן קצר אחר כך ביקש ממנה המנהל שתצטרף לצוות המורים. היא כבר חשה בטוחה בחייה החדשים, בעיות העבר פתורות, ושמחה על ההזדמנות שניתנה לה. דברים מופלאים קרו במשך הקורס. אחת התלמידות הצעירות, שלא עלה בידה לתקשר ולמעשה לא הרגישה שום דבר יוצא דופן, צפתה במנחה-אורחת מתקשרת בצורה דרמטית במיוחד, ופתאום החלה לרעוד בעצמה במשך שעה ארוכה. תלמידה נוספת ראתה כיצד רוחה של אמה, שמתה לא מכבר, מדברת מגרונה של תלמידה אחרת כשהיא בטראנס, צועקת ובוכה. היו תלמידות שבכו, היו שנאלמו דום, היו שצעקו. טרי הסתובבה ביניהן מעודדת ומדריכה. את השינוי שעברה בחייה העבירה כעת לתלמידותיה.

עם הזמן, התרגלו ילדיה של טרי למקצוע החדש של אמם, עד שיום אחד ביקש בנה הצעיר גם הוא ללמוד רייקי. זמן לא רב עבר עד שאמה ושתי בנותיה למדו רייקי גם הן. ואילו בעלה לשעבר צחק על הטרנספורמציה שעברה. הוא תמיד אמר שהיא מכשפה, אבל לא העלה בדעתו שאי פעם היא גם תתפרנס מזה.

וכך קרה שבחיקם של מלאכי העידן החדש, בינות לפסאודו-מדע, לניחוח האוריינטלי ולשרידי הספיריטואליזם, מצאה טרי את שלוותה, כבודה העצמי וייעודה. כבר לא היו לה ספקות ביחס לאמיתות הכוחות שלה, והיא העניקה לעצמה, הפעם בהשלמה ובגאווה, את התואר מכשפה.

לוצ'יה מנארני היתה לאם מנזר מכובדת וידועה, הוכרזה כקדושה, ומסופר כי שנים רבות לאחר מותה, השתמש בה סופר אירי אדוק כהשראה לדמות דמיונית שיצר - ילדה ושמה לוסי שרואה דברים שאחרים אינם יכולים, המגלה ארץ קסומה בשם נארניה.

ברתה פפנהיים היתה למייסדת העבודה הסוציאלית בגרמניה. היא נלחמה בזנות, שבה ראתה סוג של עבדות, הקימה ארגוני נשים יהודיות והיתה לפמיניסטית ידועה למדי, אם כי כנראה לא נרפאה לחלוטין. היא מעולם לא נישאה. זיגמונד פרויד שיכלל את שיטת הריפוי באמצעות דיבור שהמציאו ברוייר ופפנהיים, ושנה אחרי פרסום הספר אף נתן לה שם - "פסיכואנליזה". בזכותה גם הוא התפרסם למדי.

ואילו טרי לוי התחילה להיפגש שוב עם גברים. בהתחלה היא השתעשעה בכוחות שלה ולא יכלה להתאפק שלא להתבונן שוב בצבעים, לחקור את רגשותיו של הגבר שישב מולה או לחקור את ההדרכה לגביו, אבל עם הזמן הבינה שכדאי להפריד בין המקצוע לבין חייה הפרטיים, והכוחות שייכים למקצוע. בחודשים האחרונים יש לה בן-זוג קבוע. הוא מקבל את המכשפה שבה. היא מטפלת רק במספר מצומצם של אנשים בשבוע. היא אומרת שזה מפני שכל טיפול מרוקן אותה מאנרגיות, אבל האמת היא, וכך גם תודה בעצמה, שהיא תמיד היתה עצלנית. *